Monday, June 29, 2015

מתנצלת בפני קוראיי שאני כל הזמן כותבת דברים ואז מורידה אותם מהבלוג. אני פשוט נורא נורא מבולבלת כל הזמן. עמכם הסליחה, מקווה שתבינו :)

I need SALVATION
VACATION

החלום ושברו ותיקונו 

הדבר האמיץ הוא תמיד לעזוב, לקפוץ למים, לנסות דברים חדשים, לכבוש את הפחד. אני יודעת את זה, ואנשים עודדו אותי ללכת בדרך זו, כי רק דרך זו תממש את ניסיון הגבורה, את הידיעה שאני מנסה, חוקרת, ובעיקר לא מפחדת. רציתי ואף התחלתי ללכת במסלול כזה, של פרידה והליכה אל עבר הלבד, אל עבר אופק אחר, תוך פרימת החלומות המשותפים שלנו לעתיד. אני רוצה להוות דוגמה לעולם (תמיד, בכל דבר), והנה חשבתי שזו הזדמנות לעשות את הדבר הנכון והמפחיד, באומץ רב. להראות לעולם שאפשר לקום וללכת ולחפש את הדבר האמיתי והנכון ביותר.
שמואל אמר לי לחשוב על זה שבוע, ולקחתי את זה על עצמי כאתגר. ברכה וקללה ביחד. שבוע להיות לבד, עם המחשבות הטורדניות הלאה, למצות את הדילמה עד תום, עד שאגיע למסקנה מוצקה, אם ללכת או להישאר. אני יודעת מה חיפשתי בחוץ, אני יודעת מה אני חוקרת בעולם ומה מעניין אותי, אבל למרות זאת, אחרי שלושה ימים, החלטתי שמהות הקשר יותר חשובה ממהות החיפוש שלי אחר פנטזיות מדומיינות. במילים אלו אני מרגישה שאני בוגדת באמנות, בוגדת ברגש, בוגדת בחופש ובחירות, אבל אני רוצה לנסות למצוא את כל החיפושים והריגושים בתוך הקשר ולהיות מאושרת. אני יודעת שעדיין ארצה לפעמים לברוח, לפרוק הכל ולהמשיך בחיפושיי ובהתעניינותי בעולם ובבני אדם שונים, אבל אני מאוד מאוד מאוד רוצה לנסות לגרום לקשר הזה לעבוד. למה? אני לא יודעת. שמואל אמר שזה נשמע לו כמו ברירת מחדל. אבל זו ברירת מחדל שאני עצמי בחרתי. אני רוצה לסמוך על המרים של תשעת החודשים האחרונים, המרים שהייתה עם שמואל בארוחה אי אז בתשרי, והחליטה לשלוח לו הודעה אחר כך, כי משהו בו היה מעניין ומסקרן ומושך. אני לא יודעת אם זה היה כי לא רציתי להיות לבד אחרי הפרידה מגילעד, או מתוך התעניינות טהורה בשמואל, אבל זה לא משנה. אני רוצה לסמוך על התחושות האלה, שהביאו אותי לרגע הזה שבו, כן, הקשר הוא ברירת המחדל, כי הוא-הוא הקשר שבנינו ושיצרנו במו ידינו בתשעת החודשים האחרונים. לעניות דעתי ושיבושי מוחי, אין באמת סיבה תמיד להתנתק מברירת המחדל. גם חיים בישראל הם ברירת המחדל שלי, גם המשפחה שלי היא ברירת המחדל שלי, אבל כמו שידוך, אני רוצה כרגע לגרום לזה לעבוד ולהיות הכי מדהים שאפשר.
זה יהיה לי קשה, אני יודעת את זה. אבל אהבה היא דבר ענק, ויש לי אותה בידיים, עם מישהו שאוהב אותי כל כך, ושטוב לי איתו, אז אני לא רוצה לברוח. אני אהיה אמיצה, אקפוץ למים ואומר לשמואל- אני איתך. For Better Or For Worse.

Saturday, June 27, 2015

Thursday, June 25, 2015

Sometimes I think, maybe the battle for animal liberation is not 100% just, maybe there is something fair and just in the stance of the meat-eaters (I must think that so that I won't go completely insane), maybe I shouldn't dedicate myself to the animals' freedom and well-being, maybe just a little bit is enough so that I won't be too extreme... But then I remember people like Martin Luther King, jr. (Although I cannot compare myself to him, as I mainly just speak and write and he was a social leader who actually did stuff to change the situation.) Did he let loose of his cause every so often so that he wouldn't be "too extreme"? Did he fight only sometimes, only a little bit? No, he thought about black liberation every waking minute. He was dedicated to the cause ever since he realized that it is something worth fighting for. And as I do have other occupations in life besides fighting for the animals (like fighting for humans, for women, for children, for personal freedom, and working and doing art, etc.), I do believe that fighting for them is the right, reasonable, ethical thing to do.


I often wonder why I became vegan as soon as I was exposed to the truth of the cruelty behind the walls of the slaughterhouses and industrial cow and chicken farms, while other people know the same truth, know of the abuse, the torture, the suffering caused to living, feeling beings, and still do not become vegan. Maybe my compassion for living beings and for pain of living beings (especially helpless innocent ones) is stronger than other people's, although I find that hard to believe, since I am surrounded by people who share that same capacity of compassion in them. It really is beyond my understanding how people know that they are separating a baby from a mother when they drink milk, are causing the systematic, even rhythmic, killing of thousands of animals each and every day, are responsible for the killing of male chicks in the egg industry, are causing immediate and certain pain to every single animal in the industry (including fish), are destroying the environment, and yet they just keep on doing it. It really is beyond me...

When I saw Gary Yourofsky's lecture in January of 2012, I decided right there and then that I will NOT be part of this industry which hurts beings that I do NOT want to hurt.


Here are three interesting links:
1
2
3

Wednesday, June 24, 2015

So Much Love

Thursday, June 18, 2015


My sweet wonderful sister got engaged last night


Thursday, June 11, 2015

Garbage


Why do we take it for granted that everything that we consume must be eventually thrown away in the trash? There is a consensus of the life and death of products in our lives: Everything is created in a factory, goes through an intermediary of uses in our lives, and then gets thrown away, and the cycle continues on and on. Everything is born and dies, just like human life. And just like human life, resources of burial (הטמנה) are growing scarcer; the burial (הטמנה) itself is harmful to the water, the air, and therein harmful to all of life on Earth.

I bought lemonade today in a plastic cup in downtown Jerusalem. I keep forgetting not to do that, until the cup is in my hands and I realize that I just created more waste. The habit of creating waste and encouraging modern consumerism is our daily routine; it's so deeply rooted in our every mundane action. Even if everything recyclable was recycled and everything compostable was composted, we would still be using a lot of energy and space for these processes. And we all know that hardly any stores and restaurants recycle and compost. For instance, all the food left over on the plate at the restaurant gets thrown into the green bin with all the other trash people throw in, it gets driven to the Negev desert, buried in a landfill, inside plastic bags and among other sorts of materials, rots and releases methane gas, which is toxic.


I compost all organic waste, I consume near to zero products that aren't food (on the rare occasion of buying clothes it's at second-hand stores), reuse and recycle as much as possible (I don't use any plastic bags, except - unfortunately - the ones that pasta or lettuce come in), and I still sadly do have about a shopping-bag amount of garbage to throw out once a month. I know it's possible to live in a way that will create zero waste. Everything can be reduced and reused. What is bought in plastic bags can be bought without (even vegetables like mushrooms and lettuce, which generally are sold in packages or bags, can be found without these, when bought in open markets or organic stores).

I think this issue is of paramount importance, because it comprises in it the cycle of creation and death itself of all matter on Earth. In nature, nothing is wasted. Everything is reused, everything has a purpose. Frankly, we humans are slowly but surely destroying the Earth, and ignorantly passing on this culture of destruction generation after generation.

I keep thinking of the environmental disaster the majority (or all) of the population is responsible for, and I get more and more anxious to change the situation. My next studies will hopefully be education and environmental studies, and I already have all sorts of ideas to try to raise awareness and teach the public about the environment (such as educational programs for teachers, who will then be able to teach their students about these issues). I feel like this is almost hopeless. Too few people are environmentalists while too many people are consumerists.

There is a handful of people who don't create waste; who live simply; who don't consume what they don't need. But that is amidst a roaring ocean of billions of people who regularly consume and throw away every single thing they buy (most of which they don't even need). The animal industry is of course also very wasteful of resources and creates environmental chaos, and food in general is the most toxic when thrown into the landfills.

I think we should all start now, by trying to minimize (to nothing) the garbage we produce, trying to resist the notion that everything must be thrown away. Nothing has to be thrown away, nothing SHOULD be thrown away. If we are throwing so much out, something is wrong here.





Tuesday, June 09, 2015

Hidden cameras were put inside one of Israel's largest slaughterhouses. The photo evidence of the atrocious abuse and attack of the cows that goes on there on a regular basis has just been revealed. on Saturday's 20:00 news footage of the abuse was broadcast to the thousands or millions of channel 2 viewers.
Tomorrow we're rallying in Tel Aviv against the Dabah slaughterhouse. We want the people in charge to be arrested, we want cameras to be allowed to enter any slaughterhouse. If there is a problem photographing in a slaughterhouse, then there must be a problem in the slaughterhouse someone is trying to hide, eh?
This cruelty has got to stop.
Please help stop it.
Stop eating meat, milk and eggs, and help set the animals free from a life of pain and suffering.


Saturday, June 06, 2015

גברת waze מאוד פואטית,
אני אוהבת את סגנון הדיבור השירתי.

פנה ימינה

ואז

המשך ישר




צא ביציאה השלישית

ואז

פנה ימינה אל כביש 3

Friday, June 05, 2015

שבת

הפעם נעניתי בחיוב כשאמא שלי שאלה אם אני רוצה לבוא איתה לבית הכנסת.
במרחק הזמן שלי מהחויות האלה, יש משהו מאוד זר.
אמא שלי אומרת בדרך דברים לא קשורים.
"הבן של השכנים התארס."
-"אוקיי"
"הילד של השכנים שיחק בחצר ונפל ושבר את הרגל והם היו צריכים לחכות 48 שעות במיון."
-"אוקיי"
7 דקות הליכה ואנחנו שם.
אנחנו בעזרת הנשים, מאחורי הגברים
הגברים בחולצות לבנות או בהירות
אני בוחנת את הצבעים
ואת עמדת הראייה המובנית של אישה מול עשרות גבים של גברים עם כיפות
אלה לא אנשים שאפשר להימשך אליהם;
הם רק גבים שמתנועעים בקצב קבוע
טיקים של דתיים
(לפעמים אני מרגישה שיש משהו מאוד סיסטמתי בתפילה, זה מרגיע אנשים, במיוחד כאלה שאוהבים חזרתיות
כמו זאת של התנועות הכפייתיות האלו.)

ראיתי פתאום את טל 
טל בעלה של נאוה היפה
שמתה בתאונת דרכים לפני שנה.
הם בגילי והם מופלאים.
כל פעם שאני רואה אותו אני נהיית עצובה על האובדן.
אני זוכרת את הרגע שקיבלתי מאמא שלי את ההודעה "Nava died", אחרי שבוע בהרדמה עם פגיעת ראש מהתאונה.
(ואמרתי לאבי תמרי "אני צריכה ללכת" ורכבתי באופניים הביתה ובכיתי כל הדרך וגילעד לא ענה לטלפון. נאוה מתה.)
אני מקווה בשבילו שהוא מצליח להמשיך לחיות
אני תוהה מה הוא אומר כשהוא מספר שהוא נוסע למשפחה שלה לשבת 
("אני נוסע לנאוה"? "אני נוסע למשפחה של נאוה"?)
הוא עומד לצד אבא של נאוה, ובאיזשהו שלב אבא של נאוה אומר משהו שמצחיק את טל. שניהם מחייכים.

אולי נקרא לבת שלנו נאוה?
או גוני
או ליה
חירות
רומי?
אלול?
אביב?
אדמה?

ואני נהיית עצובה ונהיית מהולה
בדתיות המשונה
ואני נזכרת בתחושה
מתחת לחופה
תחושת הקירבה עם בן הזוג, לנוכח מאות אנשים שבאו לחוות מהאהבה
החוויה הזאת של אחרים ממך
גורמת לחווייה האישית שלך להיות עוצמתית ומרגשת יותר.
והאם אפשר לחוש את זה בלי הטקס הזה?

אני רוצה לחלוק את המבט הזה עם בן הזוג שלי בלי להיות מתחת לחופה מול מאות עיניים דומעות ומאושרות
אני רוצה פשוט להיות מאושרת

נורא מוזר להיות בבית הכנסת האורתודוכסי של ההורים שלי.
שם יש לי מחשבות שאין לי במקומות אחרים.
שם אני מרגישה זרה יותר מפעם לפעם.
אני לא מתפללת אבל שרה את השירים
ותוהה אם המרחק ביני לבין המקום
יהיה גדול יותר כשנביא ילדים מחוץ למסגרת הנישואים.

ואז בסוף התפילה
אמא שלי מחכה לאבא שלי
ואני כבר הולכת הביתה
ומרגישה נורא יפה
וחושבת שכולם מסתכלים עליי
עם השיער הארוך שלי

והלילה עובר בשקט
אבל אני קצת עצובה
ולא שייכת.

**

עוד סיפור משבת:

הושטתי לאחותי את הספר "לאכול בעלי חיים", אמרתי "אני ממליצה לך לקרוא את הספר הזה". היא אמרה "לא".
אמרתי לאמא שלי שקראתי פוסט טוב בפייסבוק השבוע (הפוסט של אילן- Homage to Western Enlightenment:
I, personally, wouldn't feel comfortable telling a child not to throw a kitten into a bonfire. Burning kittens is a personal choice.)
אמא שלי נבהלה ואמרה "מהה?!" (היא לא הבינה שזה ביקורת על החברה וחשבה שמישהו באמת התכוון לזה). אמרתי- זה אותו הדבר. הסברתי שאני ממש עצובה כשאני רואה שאנשים אוכלים תוצרים של בעלי חיים בלי שאכפת להם מהסבל שהם גורמים... אמא שלי אמרה "יש הבדל בין בעלי חיים לבני אדם." אמרתי, "במה שאנחנו יוצרים סביב הסבל, כן, יש הבדל. אבל בסבל ובכאב עצמם, אין הבדל. כל בעל חיים מרגיש."
היא אומרת "את מדברת על הרצח של בעלי חיים, אבל מה עם כאלו שאנחנו לא הורגים, כמו ביצים וחלב..."
יידעתי אותה שוב שבתעשיית הביצים מושמדים כל האפרוחים הזכרים. היא שאלה למה, הסברתי לה. זה תרנגולים שונים בתעשיית הביצים ובתעשיית העוף.
התחלתי לבכות כשסיפרתי על האפרוחים ועל ההפרדה בין עגלים לאימותיהם. ועל דרכי ההזרעה של הפרות.
אמא שלי אמרה, "אני מאוד בעד בשר מתורבת ורוצה לעזור לקדם אותו. אני מפחיתה באכילת בשר ועוף..."
אבא שלי אמר שהמקרה של החתול שונה כי לזה לא הייתה מטרה, ההריגה הייתה לשווא. בתעשיית המזון יש לזה תועלת.
אמרתי, מבחינת בעל החיים זה לא משנה אם יאכלו אותו אחרי זה או לא. הוא לא יודע את הסיבה, הכאב הוא אותו כאב...
הוא אמר, "אני חייב לאכול פרה."
"כדי שיהיה לך טעים...?"
"נכון."

בכיתי ואמא שלי גם התחילה לבכות.
אחותי התרגזה. "נו מה עכשיו?! תעברו לנושא אחר וזהו!!"
ואבא שלי לא ידע להתמודד, אמר בחוסר סבלנות לאמא שלי שתלך לפנות את הצלחת שלה מהשולחן.

Thursday, June 04, 2015

I just read an article about introverts, and I think this is the most exciting piece of information I've read in a long time, because it is so precisely me. Please read:
Why Introverts Struggle To Speak

Monday, June 01, 2015


לאילו מרחקים יכולים להגיע השיגעון וטירוף המוח? מתי אגיע לקצה מסוגלות הרגש שלי, ומה יקרה בצוק באותה נקודה? אורגזמה געשית של בליל רגשות פרוע שלאחריו יש שקט ושלווה?

או:

למה אני תמיד בלחץ?
מהם אותם הדברים שתמיד חסרים לי?

מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה?
מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה?
מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה?

כל כך הרבה דברים שלא נכנסים למסגרת התרבותית שבה אני נמצאת.
כי הרי לא ייתכן שבתוך כל המוסכמות והדוגמות והנורמליות, אמצא לנפשי מרגוע.