Thursday, July 30, 2015

Am I wrong? Is there not avid violence bursting out from every industrial farm and slaughterhouse? Am I hallucinating that something is very wrong in the world we create when we take advantage of and hurt others?

How is it that I've been vegan for three and a half years and have been talking about animal rights and veganism for the past three and a half years, yet no one in my immediate circle has been inspired one iota to reduce their consumption of animal products?


How is it that videos, photos and verbal explanations have no impact on people?

How is it that an ideology of compassion and nonviolence is so hard for people to understand and join?

And first and foremost- how is it that the people who grew up in the same environment as I did do not care, while something in that specific environment helped me decide to care and stop hurting others? Is it because I myself experienced violence? Does one have to experience violence on one's own body to decide not to inflict violence upon others?


Howcome it's so hard for people to CHANGE? 


I feel that now is my time to stop. Stop talking veganism and animals rights, stop trying to influence others. I see nothing changes anybody, I will be quiet, I must. I give up. 


I'm trying to save those that other people are killing.


This is urgent because with every day that passes, thousands more animals are hurt and killed.


But one small person as myself has no way to be of any inspiration to others.


Sunday, July 26, 2015

In a month I'm moving out of here, flying out of here, for three and a half months...
I'm leaving behind all those that I love (my dearest Sumsum and Nemo) 
I'm going on an adventure. I don't know exactly where I'll sleep, what I'll do or how I'll travel from one place to the other, but I feel that it will be okay to flow with whatever happens and learn patience and learn courage and endurance.
I have an outline of my trip, but I don't yet have inner flights and I'm traveling on a very limited budget. This will be a minimalist adventure. This will be about meeting people, places, nature... And myself. My true unattached brave self, somewhere deep down, under all the layers of fear and anxiety and reliance.
I will be swinging around states I'm familiar with, and some I've never been in. I'm going to trek for 30 days in Oregon with people I don't know, with not much preparation and not much equipment... This may be stupid, this may be amazing...
I'm not scared something will happen to me, but I'm scared I'll be alone, lonely and afraid. I'm scared even the dark of the night will scare me, I'm scared I'll feel abandoned.
I know I won't be completely alone because America is my second home, I'm an American citizen, I speak the language. And I will always be able to dial to my brother and ask for help, if I'm scared to my bones or if I get lost in the forest or fall down a pit... That won't happen, but it's good to know I'll be (only?) 600 miles away from him.
I will also be able to Whatsapp my Sumsum, 7,000 miles away, in our hometown of Jerusalem.
And I will always ALWAYS be able to sit on the ground, feel the earth, and ask Mother Earth to shower me with her beauty and her divinity, and to give me strength to do what I want to do and to be who I want to be :)
It will definitely be hard.
I'm nervous 
But I'm also looking forward to it.
It's a month away and I can't sleep properly. Lately many foods give me a stomach ache. It's really hot in my apartment. I just got back from a wonderful weekend with my love up north and I miss him already and am not really able to do what I need to do, which is organize myself for the trip and organize my room here in this apartment which I really don't like anymore.
So I made myself some ice cream and it's in the freezer, I need to wait for it to freeze. And it's really hot outside and in here, I'm practically sticking to myself, and I'm nauseous, and I'm waiting for what I always wait for... Salvation and Freedom.

My travel blog: http://miriamusa2015.blogspot.co.il/

Tuesday, July 21, 2015

חליבה בעין יעל

היום כל ילדי קייטנת עין יעל צפו באטרקציה של חליבת עיזים (במסגרת יום בנושא בעלי חיים). יש גדיים בפינת החי, אז יש עיזים עם חלב.
ראיתי את הנהירה שלהם לפינת החי ועצבתי כי צריך לעשות דה-חינוך, או חינוך מחדש, לכל ילדי העולם, שכל כך טמון במחשבתם ובהווייתם שאפשר וראוי (ואפילו מלהיב) לסחוט עטינים של יונקת אחרת כדי לגזול את החלב שלה מהעוללים שלה בשביל השימוש שלנו.
זה ממש (לא!) עולה בקנה אחד עם הפרויקט השני של היום הזה- הכנת בית אוכל לציפורים מאצטרובלים. זאת יצירה של נתינה. חליבה זה אקט של לקיחה גסה.

Friday, July 17, 2015

I fear my blog readers may be getting an epileptic reaction from the instability and ambiguity of my recent posts. I don't think there was any time in my past when I was so uncertain, I'm even making myself dizzy.
But I guess in a way it must be somewhat interesting for you, reader, to come into my blog and read a completely different point of view every day.

And you may not believe me this time around, but I'm just gonna say it anyway, despite all the cliches and drama that this is creating in this little literal world of blogging, so that you can be happy for me and know that my mind is settled:

I do love Samuel
So so very much.



אני אשמור את ה"ש" של הרג*ש*
את ה"ש" של השלום ושל השלווה ושל השמחה.





Sunday, July 12, 2015

אני היא ההורגת
אני הרגשתי אותו במו ידיי
הרגתי אותו במו ידיי
ה"ש" מבדיל בין הרגש להרג.
ה"ש" של שמואל.
ה"ש" נותן את החיים
את התינוק שעוד לא עיברנו
אני היא הרוצחת
של תינוק מתוק
ויפה.
אני היא.
אני לקחתי את חבל הטבור שקשר בינינו
וסובבתי סביב צווארו של החלום
הדלת לא פתוחה
אין גינה עם פרחים
התינוק לא יושב בידי
ולא בידו.

אני היא האשמה.
אני רקמתי ויצרתי אותו, ואני בשפלותי העזתי לחסל אותו, ככה, כאילו לא היה.
אבל הוא
הוא היה
הוא היה היה היה
השרידים שלו שורטים אותי
הוא היה כל כך קיים
בחוסר הנוכחות שלו
הוא היה כבר איתי, הוא עדיין זרע בתוך שמואל וביצית בתוכי,
(עדיין מנענו מהם להתאחד בזמן הנכון בחודש)
והוא עוד לא נוצר
אבל השורשים שלו כבר ניטעו.

אני.
אני היא הטובחת
של כל הטוב,
של כל היופי.



ואני רוצה להחיותו
כאן, עכשיו, היום.
אני רוצה להחיותו.
אבל אולי פספסתי את המועד
הפכתי את היוצרות

אולי הוא לא יחזור
אליי.

הרחם והלב שלי יישארו ריקים.

*

אני מדמיינת אותו נכנס בדלת.
האם אי אפשר להימתק בגופו
להידבש ברוחו
שוב?


**

ולפעמים אני מרגישה
שהביצית בתוכי
והזרע בתוכו
הם הנחמה
לעולם כולו
(גירסה שלישית)

בבוקר אחרי הלילה שבו אמרתי לשמואל לקחת את הכלבים שלו וללכת הביתה
נמו אגרסיבית לכל הכלבים שהיא רואה במהלך הטיול
אני מניחה שהיא מתגעגעת ללהקה שלה (קאי+שמעון) שעזבו אותה פתאום אתמול
אני מרגישה שלקחתי ממנה את כל החברים שלה 
אני מרגישה שהרגתי את התינוק העתידי שלנו 

עוד לפני שהוא חי, הוא מת.
אבל יש יום ארוך לפניי.
אין זמן או מקום להרהור ובכי עכשיו.

Thursday, July 09, 2015

אני עייפה.

הייתי הערב עם שמואל בדירה עם המון אנשים.
הלם תרבותי. בהתחלה שתקתי ובחנתי. לא הרגשתי מאוימת אבל היה צפוף.
נשים עם שיער צבוע ועקבים
גברים שמנפנפים במנגל
ושוטר
שאומר שהיה מביא רק פת לחם מסכן לאסירים בכלא במקום האוכל שהם מקבלים.

הייתי הערב עם שמואל בבית חמוד ובורגני
עם טלויזיה גדולה
ושיחות נעימות
ונרגילה
והמון חד-פעמי
וילדים שאוכלים נקניקיות חמות מהמנגל
וגברים מבוגרים עם כיפות שמדברים בקול
או שותקים לגמרי
ונשים נחמדות
וגברים נחמדים
והמון הכנסת אורחים
והנשים של החברים של שמואל
שמאוהבות בגברים שלהן
וזה היה מופלא לראות.

הייתי הערב עם שמואל במסיבת יומולדת של חבר.
הפעם הראשונה שאני פוגשת אותם.
אשתו של החבר הכינה את כל האוכל.
אני ושמואל היינו אולי האשכנזים היחידים.
עכשיו נפל לי האסימון (שלא היה ברור עד כה) שלשמואל יש צד ערס.
הרגשתי לא במקום ולא בנוח
אבל גם לא, לעתים
(ובסוף כבר היה ממש נחמד)
דיברנו על טבעונות ועל בתים אלטרנטיביים
והיו שם אנשים חכמים שדיברו על
כימיה והדפסות תלת-מימד ותיכנות
וילדים
ופטפוטים 
מהמסך שהשמיע מוזיקה מזרחית
ועד הקיר הנגדי עם ציור של איש עם לוחות הברית.
ושאר הקיר היה ריק.

Wednesday, July 08, 2015

Knowledge is Power

Even though I am seemingly at understanding with two conflicting outlooks on the intake of life (one being passive and inward, the other being active and outward), I do tend to take a more active stance, and I believe that knowledge is power, and that exposing people (especially children) to as many things as possible is important for their worldly development and for their future (hopefully positive) effect on the world. I'm not talking about overwhelming children with too much stimulation or information, but rather unfolding or upholding in them their curiosity for information and their willingness to learn.
I find that we adults very easily claim that we have no time to devote to researching new topics, reading new information or getting involved in things that are not our daily routine. I myself feel that while running from one job to the other, from school to home to walking Nemo to cooking food, I rarely have patience to sit and read a long article about some sort of important world topic. The same goes for people who do not have time to read about veganism or about the suffering they are causing when they buy milk, eggs and meat. I find that a shame. And I think the main problem here is not the absence of spare time, but the absence of my ability to look beyond my routine, the absence of curiosity. I am positive that there are ways to breath amidst all the mess and the stress of our lives. I am positive that we can look into something that interests us, without feeling like we must be doing something else, something "productive", instead.
And back to the beginning, I think exposing children to information-sources, to different people and different cultures, to books, to the internet, will contribute a whole lot of goodness to the way humanity looks...
I think about this very often when I'm on the road, on buses, walking the streets of Jerusalem, when I come across far too many narrow-minded, racist, unaware people, and I think- wow, I have GOT to get into education ASAP.
I plan on studying education and environmental studies, and then... Starting to improve the world, one knowledgeable child at a time...

My favorite posts

Here are some of my favorite posts from the last year:

Garbage - June 2015
Free Love - April 2015
אמנות, יצירה וביטוי עצמי - March 2015
החלום הסמוי - February 2015
A rule I'm pretty sure of - February 2015
הוא נרדם - January 2015
First Collages - January 2015
מלך ומלכת באדולינה - November 2014
ראש השנה תשע"ה - September 2014
My dearest - July 2014

Saturday, July 04, 2015

Friday, July 03, 2015

***הערה: לאחר כתיבת הפוסט הזה השתנו דעותיי, אבל החלטתי להשאיר את הפוסט, כי הוא מעניין בעיניי***

__

אני פשוט לא מבינה, בחיי, לא מבינה, למה לא להיות בקשר פתוח. למה לכלוא את עצמנו בקשר יחידני, שמגביל את ההנאה המינית שלנו (לאותם ימים בשבוע שמזדמן לנו להיות ביחד, עם הלו"זים השונים והמגורים במקום גיאוגרפי שונה, וכו'). למה להגביל את עצמנו באהבה? (תשובה אפשרית: אם נהיה רק אחד עם השני יהיה לנו יותר מרגש ויותר טוב כשכן נהיה ביחד. אבל אני לא יודעת אם זה נכון כל כך.) בעמדה שלי, מנקודת התצפית שלי על החיים שלי, קשה לי להבין למה להיות בקשר יחידני סגור. אני יכולה לרצות להיות עם גבר אחד ולהביא ילדים עם גבר אחד, אבל למה לא לפלרטט ולגעת ואפילו לקיים יחסי מין גם עם גברים אחרים? ולמה אם אני עושה את זה זה נחשב בגידה? למה אי אפשר פשוט להיות פתוחים לגבי העניין ולהודות שאני רוצה לתת למיניות שלי להיות חופשייה? למה לא לקבל אהבה ותמיכה ותשומת לב מכמה מוקדים, במקום לנסות לקבל הכל ממוקד אחד?

זה לא שאני לא רוצה להיות בקשר זוגי עם שמואל. אני רוצה. אבל אני כל הזמן מתוסכלת כי אני רוצה לשתף את המיניות שלי עם עוד גברים חוץ ממנו, ולא מבינה למה אני לא יכולה. אני יכולה, פיזית, להגיד לו שזה מה שאני הולכת לעשות ולעשות את זה, אבל זה יסתכם בפרידה סופית וגמורה מצידו (לא כמו אלו שאני הצתתי כבר איזה שלוש פעמים). קשה לי. קשה לי קשה לי קשה לי עם זה.

וזה לא מובן לשמואל. לי זה מובן אולי כי ככה אני רגילה לחיות, בפתיחות ובכנות. ולא להגביל את עצמי במה שטוב לי. אם משהו טוב לי, באמת טוב לי, זה לא בריא או טוב להגביל את עצמי ולא לאפשר לעצמי לעשות את זה רק בגלל רכושנות או קנאה של בן הזוג שלי. אני מאוד אוהבת ומעריכה את שמואל, אני חושבת שאנחנו יכולים להיות הורים טובים ואנחנו מאוד אוהבים לחשוב ולדבר על ההריון העתידי שלי (בתקווה) שנה הבאה ועל הבית שיהיה לנו, וכו'. וזה לא סותר את כל מה שאני כותבת פה.

אני מנסה לחשוב איך הייתי מרגישה אם הוא היה שוכב עם **** (שמה שמור במערכת). נו, בסדר, אולי הייתי מקנאה. אבל הייתי מעריכה מאוד את הניסיון שלי לא לקנא. הייתי רוצה לתת לו לעשות את זה, בכיף, בידיעה שאחרי זה הוא יחזור אליי בימים שאחרי ויגיד לי שהוא אוהב אותי ושאיתי הוא רוצה ילדים.

ואם לא, ואם הוא ירצה להיות איתה בסוף, ואם אני ארצה להיות עם מישהו אחר בסוף, אז למה לא, אם זה מה שיהיה לנו טוב. למה לחיות בתוך קוביות של מסגרות כל הזמן? צריך לעשות מה שבאמת טוב לנו. כל הזמן לבחון מה טוב לנו.

באותן פעמים בודדות שסיפרתי לגברים שאני נמשכת אליהם, זה גרם לי אחרי זה להרגיש הרבה יותר משוחררת וחופשייה עם שמואל.

אז אני חושבת שזה יכול לעבוד ככה באופן כללי, גם אם אעשה יותר מסתם לספר שאני נמשכת.

הדבר היחיד שהיה גורם לי להרגיש רע עם המצב הזה היה אם הייתי פוחדת ששמואל אומר עליי דברים לא טובים או מספר סודות שלי לאחרות. אז הייתי רוצה לקבוע שלא נעשה דבר כזה, ושנהיה באמת כנים ואמיתיים, ושנוכל לסמוך אחד על השני לגמרי, יותר מעכשיו. וזה יהיה קל, כי הרי לא יהיה צורך או סיבה להסתיר שום דבר. כשאין ממה לפחד, אין סיבה להסתיר ולא לספר הכל.

הייתי רוצה לספר לשמואל הכל.

הייתי רוצה להיות עם שמואל כל לילה.
הייתי רוצה גם לפעמים להיות עם גברים אחרים, סתם, בשביל הכיף.

בינתיים אני מרגישה נורא כלואה. זה לא טוב לי. אני אדם חופשי שכולא את עצמי לטובת אחרים.

(*עדכון לאחר כמה ימים... רגע הסטורי בקשר שלנו. אנחנו ננסה משהו חדש ושונה. נראה איך יהיה.*)

אני לא יכולה לישון.
משהו ממש מציק לי.