Wednesday, February 24, 2016

חתונה


הערב תפסתי טרמפ מצומת נחשון לצומת שמשון עם איזה איש כדי להגיע לחתונה. הוא התכוון לפנות שמאלה איפה שנמצא השלט "קק"ל" כדי להגיע באיזה דרך קיצור להרחבה של אשתאול, אבל הסיע אותי עד הרמזור כי "חשוך כאן, וברמזור יש מלא אור. את אישה. אם היית גבר לא היה לי אכפת, אבל את אישה." וזה גרם לי לתהות: האם האמירה הזאת חורה לי? או האם, בסופו של דבר, אני מודה שאני מעדיפה לא לרדת בצד כביש חשוך אלא בכיכר מוארת, ואם היותי אישה נותן לזה לגיטימציה או גורם לזה לקרות, אז יאללה בואו נלך על זה. כן?
בצומת שמשון ניסיתי לעצור טרמפ וחיכיתי כ7 דקות, יותר מהממוצע בכביש שמשון-נחשון. מנחם במקרה עבר, גם היה בדרך לחתונה, ועצר לי. "מנחם!" שמחתי.
החתונה הערב ריגשה אותי מאוד. ריגשה בצורה מציפה. חשתי שמחה כזאת שאני לא תמיד יודעת להכיל, כזאת שמבעבעת דרך עפעפיי ומושכת דמעות.
אחותי מתחתנת ביום ראשון, ופתאום הבנתי את זה והתרגשתי נורא. אמרתי לה זאת, והיא אמרה "אם תגידי את זה שוב אתחיל לבכות (מהתרגשות)." אבל אצלי כבר היו דמעות.
ותמיד יש קטעים מסוימים בחתונות שגורמים לי לדמוע, והערב עוד יותר.
ואיכשהו דמעות של שמחה והתרגשות הן גם דמעות של עצב וגעגוע. אלו אותן דמעות עם אותו גוון של רגש, בלי קו חוצה או חוצץ.
רציתי לחבק את כולם ורקדתי מלא מלא מלא. 

זה אושר כזה של לדעת שאתה אהוב על כולם, של להרגיש נוסטלגיה חמה ומחבקת (היו בחתונה חברים מפעם), של להרגיש קצת גאווה על מי שאתה, אולי גאוות-יתר, אולי לא.



No comments: