Sunday, February 28, 2016

ש

הפוסטים בבלוג שלי מאופיינים בעיקר בדבר אחד: הם אימפולסיביים. אלה שנכתבים בחפיזות יתר ומאוירים ברגשות עזים וחשופים מדי נמחקים, אחרים נשארים לעמוד, אבל כולם נכתבים תוך רגשות חזקים ותחושת דחיפות. כשאני כותבת משהו, אני לא יכולה להשאיר אותו יותר מזה זמן בלי להתפרסם. ומה שנכתב, אין לו דרך חזרה.
כך יוצא שכעבור כמה שבועות, כשרגשות נוחתים ומתייצבים, אני שמה לב לדקויות שלאו דווקא ראיתי בהתחלה (כמו הפגיעה שפוסט יכול לגרום), או אני רוצה לשנות את האפקט (או את כל הפוסט) של דברים שכתבתי. למשל, אני בטוחה ששמואל נפגע עמוק מהפוסט שכתבתי בעיטוריות על האהבה שלי לטל, ואילולא הנואשות שלי לפרסם דברים מיד עם הרגשתם וכתיבתם (כי הם נראים לי כל כך חשובים ודחופים), הדברים שכתבתי היו מתפרסמים מאוחר יותר, אחרי שהרוחות היו נרגעים.
אני לא יודעת איפה שמואל נמצא היום, רגשית ופיזית, אבל אני יכולה רק להאמין (לקוות) שהוא במקום יותר טוב מאשר מלפני שלושה שבועות כשפרסמתי את הפוסט.
הכל אני עושה ביהירות מסוימת, בשם האמנות, בשם הדחף לכתוב, וכל הבלוג סובב סביבי. אבל זה עדיין באינטרנט, וכל אחד יכול לקרוא, ושמואל עדיין נכנס לפעמים וקורא את הפוסטים. והפוסטים שלי יכולים לפגוע ולכאוב.
אני רוצה בעיקר שהוא יידע שאני רוצה שהוא יהיה מאושר, שהוא ימצא את הדברים שגורמים לו לשמוח ולהתרגש, שהוא יהיה שלם עם המקום שבו הוא נמצא, ושבבוא הזמן תתגלה לו האחת המדהימה שתתאים לו ותשלים אותו, ושביחד ימצאו עומק ואושר ועוגן ואור.

זהו.

No comments: