Saturday, April 23, 2016

Friday, April 22, 2016

Sunday, April 17, 2016

Saturday, April 16, 2016

Tuesday, April 12, 2016

Last night I had a scary dream. In my dream I tragically and accidentally blew up the house I was in, and I jumped out the window but the fire caught me anyway in a gust that shot out and came right at me.


I ride three time a week to a nearby moshav to take care of a little girl.
The highway shoulder is wide and the ride is scenic, and today it rained on the way home.

Saturday, April 09, 2016


It's frustrating that in our world, where unintentional pretense and confusion exist innately in us, there is no easy way to express or externalize a sincere solidity of right decisions when they do happen (and that there is always a need in me to do so). In the circles broader and outer than those of closest friends and my lover, there is no obvious way to differentiate between real and unreal. 
What differs, externally, between my two past relationships? The trueness of one over the other cannot be portrayed to others through regular behavior and fluid conversations, but rather only through specific and direct words, such as these:

Tal is wonderful and kind in every way that I need, in every way that I like, in every way that I cannot imagine but sweetly surprises me. And I take none of it for granted.

Can these words be believed?
If they cannot, what can?

I have not written things like these in quite a while, and I feel that sweetness has taken shore upon me, that love and happiness are flowing between our small beings, that goodness is evolving every day.

Between us, it can be known easily. It is unlike those silent battles against the larger world to express realness. Between us, all this goodness is known and thanked for, it is said and shared, it is sweetened from our vocal chords out into the small space between our lips and our lover's ear.

Between us it is so real that words often fail us and we are left to only


In the warm and safe, yet mortal, arms of one another.


But this time (unlike the others, but as a result of them), I must admit, I am a little scared of declaring a lifetime of it. I am hesitant about claiming it is forever, as forever changes, and we may change, too.
I am even scared of thinking about it. I am scared thinking about the fact that permanence is only valid while it is.

I am scared of having children. I am scared of myself with children. 
I want to keep talking about them
But to not have them yet
Or ever.

Friday, April 08, 2016


A housewarming party / morning in the moshav with friends
We made home-made bread and pesto to go with it,
an apple cake,
a date/cashew+coconut cream+ strawberries pie,
fruit salad, iced tea, home-made chocolate ice cream
Everyone left, cleaning up, and we forgot to do a Friday selfie! Tal stopped washing the dishes for these candid shots

Friday, April 01, 2016

Western Civilization

לפעמים אני יודעת שהתיקון שנוצר בעולם הוא פיפס קטן ואפסי ביחס לגל השחיתות, הצביעות וההרס שהם נחלת הכלל, הנאור והלא-נאור כאחד.
לפעמים אני מתמלאת תסכול וכעס על החברה שלנו. הניצול והעיקום של נושאים חשובים לכדי זרעונים קטנים של מיץ פטל מנטלי, משגעים את המוח שלי. הדרך שבא החברה נוגעת בתחומים שהכי דורשים שינוי, בצורה שהכי מכפה ומכסה את חוסר המעש התרבותי והחברתי בנוגע לאותם עניינים, מעיפה אותי מהפסים וגורמת לי לרצות לברוח מהחברה הזאת. הכל מתנקז לחשיבות המעגלית והספירלית שאני רואה בחיי פשטות עקבית על העולם הטבעי, חיי התנזרות (ככל שניתן) מהזרעת הרס מכוון ואמיתי - ומיידי! - על העולם. אנחנו במצב של משבר ממשי בעניין הרס משאבי הטבע של כדור הארץ; הרס האוויר, המים, האדמה, בעלי החיים ובני האדם. לא די בשירי ילדים של "אנחנו ממחזרים" בערוצי ילדים, שהם בטלויזיה מערבית בסלון מערבי מול עיני ילדים מערביים עם המון כסף לקנות טלויזיות. לא די בפרסומות של "האריזות- לפח הכתום" ובאמירות של "אנחנו ירוקים", ובמיוחד לא בסיסמה חסרת התוכן "אני אוהב/ת בעלי חיים" (כשאת/ה בפועל אוכל אותם). סימון הוי החברתי מכעיס אותי. אי אפשר לסמן וי. צריך פשוט להפסיק. להפסיק לייצר כל כך הרבה קקה, כל כך הרבה זבל. להפסיק לזרוק זבל. להפסיק לקנות דברים, להפסיק להשתמש בשקיות ניילון, למחזר אוכל באדמה במקום לזרוק לפח (יש כל כך הרבה שטחי אדמה טובים לקומפוסט!), לשכוח בכלל מהפח! לשכוח ממזבלות. להפסיק לחשוב שזבל שנכנס לפח הרגיל נכנס לחור שחור ונעלם, כי הוא לא; הוא נערם, במקום אחר, רחוק מהעין, אבל אוויר הרים צלול כיין, הכל יחזור אלינו בסוף. התסכול הזה הוא יומיומי. הוא כשאני רואה אנשים משתמשים בדברים שהם לא צריכים. קונים משהו רק בשביל לזרוק אותו לאשפה. משלמים מכיסם על תעשיות אכזריות. 

תעשיות אכזריות.
בוא ניעלם מהתרבות הזאת
שרק קונה וזורקת. קונה וזורקת. קונה וזורקת.
קונה ו...

אנחנו נלך למקום רחוק, למקום תת-תרבותי, למקום שולי, שבו אנחנו נחליט איך הדברים ייראו, ולא במקום שבו כדי לעשות שינוי אתה צריך לעמוד לבד מול מיליוני אנשים שכמו רובוטים הולכים בזרם הציבור והמסורת.
אבל אין דרך לברוח מזה לגמרי, באמת. אפילו כשנגור ברכב בכבישים, הדלק יבוא מאיפשהו...