Friday, April 01, 2016

Western Civilization

לפעמים אני יודעת שהתיקון שנוצר בעולם הוא פיפס קטן ואפסי ביחס לגל השחיתות, הצביעות וההרס שהם נחלת הכלל, הנאור והלא-נאור כאחד.
לפעמים אני מתמלאת תסכול וכעס על החברה שלנו. הניצול והעיקום של נושאים חשובים לכדי זרעונים קטנים של מיץ פטל מנטלי, משגעים את המוח שלי. הדרך שבא החברה נוגעת בתחומים שהכי דורשים שינוי, בצורה שהכי מכפה ומכסה את חוסר המעש התרבותי והחברתי בנוגע לאותם עניינים, מעיפה אותי מהפסים וגורמת לי לרצות לברוח מהחברה הזאת. הכל מתנקז לחשיבות המעגלית והספירלית שאני רואה בחיי פשטות עקבית על העולם הטבעי, חיי התנזרות (ככל שניתן) מהזרעת הרס מכוון ואמיתי - ומיידי! - על העולם. אנחנו במצב של משבר ממשי בעניין הרס משאבי הטבע של כדור הארץ; הרס האוויר, המים, האדמה, בעלי החיים ובני האדם. לא די בשירי ילדים של "אנחנו ממחזרים" בערוצי ילדים, שהם בטלויזיה מערבית בסלון מערבי מול עיני ילדים מערביים עם המון כסף לקנות טלויזיות. לא די בפרסומות של "האריזות- לפח הכתום" ובאמירות של "אנחנו ירוקים", ובמיוחד לא בסיסמה חסרת התוכן "אני אוהב/ת בעלי חיים" (כשאת/ה בפועל אוכל אותם). סימון הוי החברתי מכעיס אותי. אי אפשר לסמן וי. צריך פשוט להפסיק. להפסיק לייצר כל כך הרבה קקה, כל כך הרבה זבל. להפסיק לזרוק זבל. להפסיק לקנות דברים, להפסיק להשתמש בשקיות ניילון, למחזר אוכל באדמה במקום לזרוק לפח (יש כל כך הרבה שטחי אדמה טובים לקומפוסט!), לשכוח בכלל מהפח! לשכוח ממזבלות. להפסיק לחשוב שזבל שנכנס לפח הרגיל נכנס לחור שחור ונעלם, כי הוא לא; הוא נערם, במקום אחר, רחוק מהעין, אבל אוויר הרים צלול כיין, הכל יחזור אלינו בסוף. התסכול הזה הוא יומיומי. הוא כשאני רואה אנשים משתמשים בדברים שהם לא צריכים. קונים משהו רק בשביל לזרוק אותו לאשפה. משלמים מכיסם על תעשיות אכזריות. 

תעשיות אכזריות.
בוא ניעלם מהתרבות הזאת
שרק קונה וזורקת. קונה וזורקת. קונה וזורקת.
קונה ו...

אנחנו נלך למקום רחוק, למקום תת-תרבותי, למקום שולי, שבו אנחנו נחליט איך הדברים ייראו, ולא במקום שבו כדי לעשות שינוי אתה צריך לעמוד לבד מול מיליוני אנשים שכמו רובוטים הולכים בזרם הציבור והמסורת.
אבל אין דרך לברוח מזה לגמרי, באמת. אפילו כשנגור ברכב בכבישים, הדלק יבוא מאיפשהו...

No comments: