Friday, September 30, 2016

גירסה ב': השראה והתאחדות




"ממלא כל עלמין
וסובב כל עלמין
ומבלעדיו אין שום מציאות כלל."



...זה לא רק שספרים מרחיבים את תודעת ה"עכשיו", משמרים את הזמן החולף וממלאים את בועת ההוויה במשמעות, אלא גם ממלאים אותי אני עצמי הקטנה בהשראה גדולה עד מאוד!
השראה שעמה נלווה גם תסכול קטן.

ההשראה הינה כזאת:

ישנם אנשים מוארים בעולם, שרוחניותם ואהבתם לכול עומדות לפני המחנה כנד מים של מוסר וחמלה! הם מהווים מקור השראה ואור לגויים, לגויי העולם ולגויי היהדות, ביהדותם הבוהקת יופי, תום ויושר. בחוכמתם. הם שואבים מתוך הכתובים, מתוך ממדי הזמן, המקום והמעשה, מתוך הלב, משמעות ותובנות עמוקות, קו לבן וצלול של שגב שנולד מתוך התחברות הגוף והנפש. כדוגמת הרב זלמן שחטר-שלומי (הרב המייסד של "יהדות מתחדשת" בבולדר, קולורדו, ארה"ב. איש דת, איש רוח, חדשן, למדן, מורה דרך ופורץ דרך. נפטר ב2014).

ואז מילותיהם יורדות אל המרים הקטנה... וכשאני קוראת פיסקה, מאמר או ספר שלם, המילים העבריות מקבלות משמעות, והן צרורות בצרור של עוד מילים ותובנות שמרחיבות את הדעת, וההשראה גדלה ומתעצמת ככל שהקריאה מתקדמת, ואני מאבדת את תלישות הזמן העכשווי, כי אני מתחברת לדעת שהינה רחבה מאוד, שורשית מאוד באמת הפנימית של כל האנושיות העכשווית והנפש התועה והתוהה.

ולמה תסכול? התסכול הינו כזה:

יש בעולם כל כך הרבה רוע, כל כך הרבה רשע וחוסר התחשבות ואדישות מוסרית. ויש אנשים שלא זכו לטעום טעם רוחניות פנימית, והם לא מממשים את ה"אור לגויים" (או אפילו "אור לעצמם") ואולי עושים אפילו ההיפך. ויש אנשים בדת שלנו ובדתות אחרות שהם מלאי שנאה וכעס, כלפי היהדות והמורשת היהודית, או כלפי דתות ומורשות באופן כללי. אבל הם לא קראו את הספרים או הרעיונות האלו! הם לא יודעים את היופי הטמון בטוהר של דרך הלב, של שביל הנתינה והאהבה וההשתוקקות לנאמנות לאמת הפנימית שכן קיים ביהדות! ולכן התסכול: אני מתמלאת עוד ועוד אור, והוא לצערי נשאר רק בגדרי, שאני כבר זכיתי לטעום ממנו; אני כבר נעשית רווייה! והלוואי והייתי יכולה להסתובב ברחובות ערי העולם, בנימי לבבות העולם, להלל ולשבח את הקיום ואת אנשי הרוחניות העליונה (מכל הדתות!), ולהציף את העולם באור לבן (התמזגות של כל הצבעים), בוהק, צלול של אמת פנימית ואהבה, של רצון לעשות טוב ולהוסיף טוב, אך ורק טוב, בעולם.

___

וההשראה של טלית השכינה שנעטפת סביב העולמות בטיפין-טיפין של ה"גירסא-דינקותא" שנמשכת איתי לכל מקום ולכל זמן שרגליי וליבי הולכים.
והשכינה של ערב שבת, שאין כדוגמתה, כשהשעה הכתומה בשמים מתחלפת בצבעי פסטל מתכהים, והשקט וצפצופי הרוח מבשרים את השבת. (אני לא דתייה, אבל הדבר הזה פועם בתוכי ברמ"ח האיברים של הרוח.)

והשראה גדולה מאוד מאוד יש בשירה הציבורית, במעגלי תפילה, ובבתי כנסת מסוימים. אני חשה נעלית, כאילו שתי כפות רגליי העליזות מורמות מעט מן הקרקע לכיוון השמים האינסופיים של הרגש.

___

והשראה גדולה מאוד אני חשה לנוכח עוצמת האהבה שלי ושל טל, שהיא בעצם הערכה גדולה מאוד, שמקור חיוניותה וצורתה הם רכות והקשבה מאוד גדולים. אני מרגישה שזה ניזון מהרכות וההקשבה שלו אליי, והוא מצידו חש שזה בא גם ממני, וזו גדולה של התאחדות מוצלחת: היא יוצרת ספירלה למעלה, או סולם, של תכונות טובות וערכים מאירי פנים, שהאחד מרווה לשני ומהשני. והלוואי ולא נפסיק לטפס מעלה מעלה ולהרגיש את הקירבה המעוררת-השראה הזו שהלב יודע להעניק לתודעה.

אני מוצאת את האלוהות (את אותו אושר מפעים) בקירבה הזאת אליו.

___

והשראה גדולה יורדת אליי ממראות של היומיום: מהיופי שלנו עצמנו, בשר ודם, בעלי אסתטיקה שמוסיפה חן בעולם, כשם שכל אדם יפה מוסיף חן בעולם ומייפה את המציאות.



הלב לא מוגבל להכיל השראה, רק הלוואי ויכולתי להפיץ אותה ברבים, לשתף מעט ממנה עם ילדי הדחי, עם נשות האלומה, עם גברי השיעבוד, וגם עם כל אדם מן השורה שדעתו בראשו.

ואם לא אוכל אני עצמי, הלוואי ונוכל כולנו יחד, להאיר, להאיר, להאיר.

*ממליצה מאוד מאוד לקרוא את הספר "קרבת אלהים" של הרב זלמן שחטר שלומי ורות גן קגן*

_____


על הנתק בין זכרונות היהדות לבין היכולת המנטלית והטכנית ליישם אותםMIRIAM FALLET BUCKMAN·THURSDAY, OCTOBER 27, 2016
ב"גירסה דינקותא" שלי יש תפילות ומזמורי שבת ויום טוב. הם חלק מהקנון הפנימי שלי, והם בדרך כלל נדחקים הצידה בנוחות, או מרומזים אצלי בקריאת ספרי קודש, ספרי הגות יהודית או בשמיעת ניגונים ביו-טיוב שממלאים את הבית הקטן שלנו בימי שישי בצהריים. אבל לפעמים יש בי צורך להתנגן בהם בצורה יותר קונקרטית. הלב מתעורר אליהם כשחג או שבת מתקרבים וצליליהם מרחפים לאוזניי, כמו תבשיל חם שהארומה שלו מרחפת מחלון בית. הם הונחו במדף צדדי ולא מרכזי בהוויה שלי מכמה סיבות: כשהתחלתי להיחשף לעולם החילוני, מצאתי עושר אחר שבא במקום זווית הראייה הדתית. ובנוסף לזה, הדת (והילדות) היו מלווים תמיד בהרבה רגשות שליליים, בהרבה כעס, מבוכה ורצון למצוא ייחודיות שתשחרר אותי מכבלי הפטריארכיה. התודעה שלי דחתה אלימות וכפייה ועימה גם היכולת לראות את הדת בתום של "דברי אלוהים חיים". עם הזמן, עם ההתרחקות, מצאתי את המקום המתאים לי בתוך רקמת הסקאלה הדתית.
אבל כשאותו ניחוח ישן בא אליי, או אותו זיכרון רוצה לחיות, או אני כמהה לאותו רעיון מתוק של קהילתיות יהודית, אני מוצאת את עצמי לא מוצאת את הדרך או המקום להשתלב ולהשתליו בו. בבתי כנסת אורתודוכסים הנשים יושבות מאחורה, ואני שם מתוסכלת מול הציפייה שארגיש מרוממת מקולם ומגבם של גברים מולי שמנהלים את תפילותיי ומבקשים שאפנה לבורא העולם בלשון זכר, כאבא. ובבתי כנסת אורתודוכסים אני גם לא יכולה לשבת עם בן זוגי. אבל גם בבתי כנסת שבהם אני יכולה לשבת עם בן זוגי, לפעמים הוא נדרש להתלבש בצורה מסוימת, לחבוש כיפה, כחלק מהרציונל של "לכבד את המקום שבו אתה נמצא." אבל אני נעמדת מול הבקשה הזו ושלוותי נעתקת (בניגוד לרצוני; אבל אני חייבת לתת לזה לגיטימציה ומקום), כי אני רוצה - חייבת - לבוא איך שאני, כמו שאני, מי שאני, בלי להצטרך להתכסות במלבושים אחרים, כדי לתקן את הכפייה, כדי לתת דרור לחירות שבי, כדי להרגיש את החיבור האישי שלי ליהדות.
כן מצאתי מקומות בודדים כאלו, בירושלים. קהילות שמתקרבות למה שהייתי רוצה לחוש. כאלה שאתה בא איך שאתה, שר ומשתתף איך שאתה רוצה. אבל לצערי הם עדיין לא לגמרי "זה", ואני גם לא גרה במרחק הליכה או רכיבה מהם. לצערי מקומות כאלו הם נדירים, הם נמצאים רק "פה ושם" ברחבי הארץ או העולם. כשנהיה בארה"ב ארצה מאוד להתחבר לקבוצות תפילה כאלו, אם אמצא.אני מרגישה את הנתק והתסכול הזה ביתר שאת היום ביום כיפור. אני נזכרת ב"כל נדרי" וב"ונתנה תוקף" וכמעט בוכה, כי אני כוספת לשמוע אותם, אבל אני בבית. אני קצת לבד, אני לא חלק מקהילה.
כנראה שעוד לא מצאתי את המקום המושלם בתוך מארג היהדות. אני תמיד בחיפוש. אולי עוד אנשים מזדהים עם התסכול. אולי לא.*(תוספת לאחר כמה זמן:)אני מרגישה רצון ונכונות לקחת צד אקטיבי בסיפור הזה ולייצר ערבי שירה ותפילה כמו שאני רואה ברוחי.אני מדמיינת את זה מחוץ לבית שלנו, במושב, בחורשה. אני רואה מחצלות פרושות, אני רואה אנשים יושבים פה ושם, נשענים על עצים. חלק הביאו כלי נגינה, חלק את קולם, חלק את רוחם, ואנחנו כולנו שרים ביחד.אתם חושבים שדבר כזה יכול לקרות?

No comments: