Sunday, February 28, 2016

ש

הפוסטים בבלוג שלי מאופיינים בעיקר בדבר אחד: הם אימפולסיביים. אלה שנכתבים בחפיזות יתר ומאוירים ברגשות עזים וחשופים מדי נמחקים, אחרים נשארים לעמוד, אבל כולם נכתבים תוך רגשות חזקים ותחושת דחיפות. כשאני כותבת משהו, אני לא יכולה להשאיר אותו יותר מזה זמן בלי להתפרסם. ומה שנכתב, אין לו דרך חזרה.
כך יוצא שכעבור כמה שבועות, כשרגשות נוחתים ומתייצבים, אני שמה לב לדקויות שלאו דווקא ראיתי בהתחלה (כמו הפגיעה שפוסט יכול לגרום), או אני רוצה לשנות את האפקט (או את כל הפוסט) של דברים שכתבתי. למשל, אני בטוחה ששמואל נפגע עמוק מהפוסט שכתבתי בעיטוריות על האהבה שלי לטל, ואילולא הנואשות שלי לפרסם דברים מיד עם הרגשתם וכתיבתם (כי הם נראים לי כל כך חשובים ודחופים), הדברים שכתבתי היו מתפרסמים מאוחר יותר, אחרי שהרוחות היו נרגעים.
אני לא יודעת איפה שמואל נמצא היום, רגשית ופיזית, אבל אני יכולה רק להאמין (לקוות) שהוא במקום יותר טוב מאשר מלפני שלושה שבועות כשפרסמתי את הפוסט.
הכל אני עושה ביהירות מסוימת, בשם האמנות, בשם הדחף לכתוב, וכל הבלוג סובב סביבי. אבל זה עדיין באינטרנט, וכל אחד יכול לקרוא, ושמואל עדיין נכנס לפעמים וקורא את הפוסטים. והפוסטים שלי יכולים לפגוע ולכאוב.
אני רוצה בעיקר שהוא יידע שאני רוצה שהוא יהיה מאושר, שהוא ימצא את הדברים שגורמים לו לשמוח ולהתרגש, שהוא יהיה שלם עם המקום שבו הוא נמצא, ושבבוא הזמן תתגלה לו האחת המדהימה שתתאים לו ותשלים אותו, ושביחד ימצאו עומק ואושר ועוגן ואור.

זהו.

Wednesday, February 24, 2016

חתונה


הערב תפסתי טרמפ מצומת נחשון לצומת שמשון עם איזה איש כדי להגיע לחתונה. הוא התכוון לפנות שמאלה איפה שנמצא השלט "קק"ל" כדי להגיע באיזה דרך קיצור להרחבה של אשתאול, אבל הסיע אותי עד הרמזור כי "חשוך כאן, וברמזור יש מלא אור. את אישה. אם היית גבר לא היה לי אכפת, אבל את אישה." וזה גרם לי לתהות: האם האמירה הזאת חורה לי? או האם, בסופו של דבר, אני מודה שאני מעדיפה לא לרדת בצד כביש חשוך אלא בכיכר מוארת, ואם היותי אישה נותן לזה לגיטימציה או גורם לזה לקרות, אז יאללה בואו נלך על זה. כן?
בצומת שמשון ניסיתי לעצור טרמפ וחיכיתי כ7 דקות, יותר מהממוצע בכביש שמשון-נחשון. מנחם במקרה עבר, גם היה בדרך לחתונה, ועצר לי. "מנחם!" שמחתי.
החתונה הערב ריגשה אותי מאוד. ריגשה בצורה מציפה. חשתי שמחה כזאת שאני לא תמיד יודעת להכיל, כזאת שמבעבעת דרך עפעפיי ומושכת דמעות.
אחותי מתחתנת ביום ראשון, ופתאום הבנתי את זה והתרגשתי נורא. אמרתי לה זאת, והיא אמרה "אם תגידי את זה שוב אתחיל לבכות (מהתרגשות)." אבל אצלי כבר היו דמעות.
ותמיד יש קטעים מסוימים בחתונות שגורמים לי לדמוע, והערב עוד יותר.
ואיכשהו דמעות של שמחה והתרגשות הן גם דמעות של עצב וגעגוע. אלו אותן דמעות עם אותו גוון של רגש, בלי קו חוצה או חוצץ.
רציתי לחבק את כולם ורקדתי מלא מלא מלא. 

זה אושר כזה של לדעת שאתה אהוב על כולם, של להרגיש נוסטלגיה חמה ומחבקת (היו בחתונה חברים מפעם), של להרגיש קצת גאווה על מי שאתה, אולי גאוות-יתר, אולי לא.



Monday, February 15, 2016

Happy

You know what, I'm so happy about every single thing that has happened in my life. My rich past fills me with joy. I'm so happy and content with all the wonderful people I've been in relationships with; they all settle in me like soft sand near a low tide. I love the fact that every relationship was different. I love the fact that I tremendously appreciate my past relationships and each one of my past partners, who were my best friends for long periods of time, and some still are close friends; they each added color and spice into my life. They were sunrises on my horizon, and they remain rays that color my palette. They all, without even knowing it, have been a step on my ladder, bringing me closer to where I am today: In the realm of joy and serenity, fulfilling dreams.

They all led me to my recent trip to the USA,
To my discontent with the trip,
To my difficulties accepting the fact that it wasn't a good 3.5 months
To the awareness of my oppression of myself
To the awareness that I had to leave what I was clinging to,
To the hard breakup,
To the blessed aloneness,
And then
to the wonderful moment when Tal (adventurous and inspiring, loving and sincere), through posts from that very same trip, added me on facebook and said "שלום!", the point from which onward we became two inseparable beings.





Monday, February 08, 2016

Loyalty

I don't remember if I wrote this already in the past, but it's not just about loyalty to myself. It's about loyalty to all the things I believe in, write about and stand for. I believe every human should morally do what they believe is the right thing for all humans to do, in any given situation, and even moreso when one has readers or listeners, or a blog, with ideas that fever up into the air and hold a certain volume of honesty. Ever since I've started writing (age 7? And on this blog, ten years ago...) I write about freedom, happiness, fulfillment of dreams, not giving up, not compromising, letting out one's true colors and true passions; and here I was, at a crossroad, where I had to decide if those things were strong enough to make me choose something that seemed like the hardest choice ever. We all come upon these crossroads, and now I can prove, not only in bubbly words, but in true actions, that it is right to never compromise for mediocrity if we know we can have more.
I think I owe that to the myself and to the world, as being a messenger of Honesty and of Fulfillment.

Friday, February 05, 2016




חיבור בראשיתי ועדין







***
If you find me blissful, happy 
or staring into space,
Know that I'm in love.
I didn't mean to be,
At least not yet.
But he arrived in my life
And I am.
***



BLISS (noun): (1) Supreme happiness; utter joy or contentment.
(2) Theology. The joy of heaven. 
(3) heaven; paradise.

Wednesday, February 03, 2016

Work



I was in a car accident on Monday and it made me exhausted and a little down. I started a new job on the moshav yesterday, which is hard in general and even harder when you're drained of energies, so it was a little tough. And I reckon it'll take a few days or weeks to sink into the right boots of working every day, as I haven't had a regular daily job in... Ever? Well, I'm sure I did at some point, I just can't remember. But anyway, it's been a long time. I got used to having numerous jobs and varying day schedules, and I liked that.
In any case, here's to a new day, the second day at my new job.