Thursday, March 31, 2016

פוסט התאבלות על השיער





I haven't yet written a post mourning the loss of all of my long hair. The loss of it, despite it being the result of a positive experience and not a negative one as some unfortunately experience, like a disease, was abrupt and not in sync with my personal preparedness for such a change. My hair was my power, like Samson, and had been so for the ten crucial years of young adulthood (15-25). After hiking in Oregon for 32 days (showering 4 or 5 times overall, and no hair-brushing), my hair was matted to my head, and I was left with no visible solutions other than cutting it. I could have cut less, I could have saved more, coulda shoulda woulda. But the fact is, my 70 centimeters in one moment became 10. I notice it mostly when I'm running or dancing, when previously my hair would be my title; wisps of a rainbow of bravery that went before me and led my freedom.
Now I'm left with short hair that fits in a tiny ponytail which I am sometimes fond of. And sometimes it's nice just loose.
Here's a tribute to my old hair.













Eilat / Purim




The Dead Sea
Tree outside Moshav Idan



I can do a french braid with my short hair!
Portrait #1 of Tal / Aroma, Eilat




Raining in Eilat
Drizzling in the Arava (Sapir Park)

Friday, March 18, 2016

Thank yous, part 1/79




טל

עוד מעט אכתוב על טל. אני רוצה לכתוב עליו כבר עכשיו, אבל קודם אכתוב על אחרים, ואשאיר את המתיקות הזאת לסוף.

Alina

Alina has been a true friend since first grade. Her caring and generous personality comes out at different opportunities, through her unequivocal ability to put together parties, surprises, cakes, dresses, or anything any friend may need. It's inspiring, really, how she is always there for her closest friends, while the rest of us are usually "too busy", or just plain forgetful. I really love her for that, and for her creative, intelligent, strong and sympathetic personality.

המורה (או המורות) ביסודי שאפשרו לי ולאלינה לשבת בספרייה עם אנציקלופדיות ולכתוב על מלחינים שונים, במקום להיות בשיעורים ששיעממו אותנו.

תודה.

שמואל

אני רוצה להודות לשמואל, כי הוא העניק לי שנה וחצי שלמים מחייו ומליבו.

נתי

אבל לא נתי שהיה איתי שנה וחצי, אלא נתי שהיה איתנו בערבה. כי הוא אדם אכפתי וחברמן, ותמיד נהניתי מקרבתו.

נתי

נתי המקורי, שהיה איתי שנה וחצי. תקופת נעורים יפיפיה שהתחילה בחודשים של אהבה סודית מרגשת עד מאד. 

Mrs. Lehman

Mrs. Lehman was my English teacher in junior high. I learned Greek mythology from her. I learned "Of Mice and Men", "Romeo and Juliet" and "The Odyssey". I remember the lesson about "'i' before 'e', except after 'c'"; we sat in the classroom at the end of the hall on the left in the new building. I remember the lesson (in the big room in the old building, when we were still a tiny school) in which we each smelled a spice and had to write about it in words. And I remember the bunny sock-puppets Alina and I made for a little depiction of "Of Mice and Men". Mrs. Lehman always thoroughly graded papers. She didn't simply leave checks or exes, but comments. Thoughtful comments. She was an exceptional teacher, but unfortunately left the school after a disagreement of ways with the principal.


אודליה

שבכל ההוויה המשונה שלה, היא מדהימה ומיוחדת בצורה יוצאת דופן. אין כמותה בכל העולם, וזכיתי להכירה ולהיות חברתה. איתה רצתי ושרתי בגשם יותר מפעם אחת, איתה צחקתי על התרבות המיינסטרימית, איתה טיילתי, דיברתי, אצלה אכלתי, את משפחתה הכרתי, את ביתה אהבתי, ובזכותה נהייתי מגניבה יותר בעיניי. ממנה אני שואבת השראה גדולה מאוד. עליה אני מספרת לאנשים, "היא פשוט מדהימה."

גילעד

את גילעד פגשתי בזוית של 60 מעלות על רחבת דשא בבקעת הירדן בגיל 18.
מאותו יום, ולמשך כארבע שנים, נגלתה לעיניי כחלק טבעי ואך רגיל של יישותי, היכולת של הלב שלי להתאהב בצורה סוחפת ואותנטית, ללא תלות בכלום וללא תנאי.
על אבני דרך רבות פסענו, על מישורים ודרכים רקדנו, על חבלי בדידות נתלינו ונואשתי (באותן שנים של צבא). אחת מאבני הדרך הבולטות שלנו, מבחינתי לפחות, הייתה קריאת הספר "באדולינה" של גבי ניצן. "באדולינה" היה כמו ספר קודש, שאת עמודיו מעבירים באלגנטיות, שאת דפיו מריחים, שאת מילותיו גומעים, ושאל משמעויותיו מצדיעים, וישב תמיד על מדף הספרים המאובק, מחובק בין עוד ספרים אהובים שנשארו שם חודשים שלמים בלי שקראתי, אבל ניצבו כסממן של יופי ומסתורין.
הספר הזה נתן - או חיזק (קשה לדעת מה בא מהספר ומה בא מתוכנו או מתוכו ומתיקותו ופשטותו של גילעד) - את הגישה האלמותית של חוסר קנאות, חוסר שייכות, ורצון לעשות טוב תמיד, והיה כמו דיבוק טוב בביתנו (כמו "הנסיך הקטן" ו"שני ירחים" בעולם שלי כשגדלתי).
גילעד כבר היה כזה. הייתה לו היכולת להגיד לי, לדוגמה, בצחוק ובחיוך (ובכוונה שלמה), "לכי תעשי את זה" כשאמרתי לו שערב אחד, במדבר, ממש היה בא לי לנשק את איתמר. הוא לא היה צריך להתאמץ להיות כך או להגיד את זה. הוא פשוט היה.
אבל לא התנשקתי עם איתמר, או עם אף אחד אחר, כי אני הייתי משוגעת רק על גילעד. אולם לאט לאט זה דעך, עם ההפצרות החוזרות שלו, "למה את עדיין אוהבת אותי?? אני לא אותו גילעד! אני אדיש!" (ההפצרות האלו הן לא שגרמו לי פחות לאהוב, אלא האמת שמאחוריהן: זה היה נכון. הוא היה אדיש ופיתח חוסר-רגישות כואב, כי/ואני הייתי כבדה, והוא היה מדוכא), ולמרות שקשה להודות בזה, הרצון להתנשק עם אחרים כנראה נבע מחוסר הנשיקות עם גילעד.
ואז נפרדנו, ונשארנו חברים טובים מאוד מאוד. צחקנו יחד כל אותו היום ברבנות (ב"גירושין"), כאילו היינו שני ילדים בתוך משחק הרפתקאות בעולם של הגדולים. כי בעצם, בשנה האחרונה של הקשר הזוגי, היינו שני חברים הכי טובים שחיו יחד, שני חברי נפש מחוברים בכל רמ"ח איבריי, וכשנפרדנו, לא הייתה סיבה שזה ישתנה. כמו שני בני אדם שגדלו ביחד וחולקים חברים, חוויות ושירים, כך היינו. לא היה כבר חיבור רומנטי, אלא חיבור חברי טהור ועמוק.
זכיתי בבן זוג וב"גרוש" הכי משובחים, הכי כנים ואמיתיים, הכי נדיבים, שהעולם המתוק הזה יצר.
למדתי מהקשר הזה המון על עצמי. הלמידה הזאת באה על חשבון הקשר. הייתי כבדה בעולם הקליל שלו. הייתי קוצים, הוא היה דשא. לא ידעתי לשקוע נכון, תמיד שקעתי עקום או עצוב על הלב שלנו, תמיד רציתי עוד. משהו לא היה גמור, שלם, מסופק. משהו היה מתסכל, קשה, מתעתע; שאריות של החיים שלי מלפני. לקח לי שנים להגיע למקום היותר-שלם שבו אני נמצאת היום.
אני מודה לו על שקיבל אותי בכל המוזרות והיופי שלי, השיגעונות והרצון שלי לעשות טוב, הנתינה והאהבה שלי. אני מודה על שחלק איתי את אחת התקופות הקסומות והחשובות של החיים. מודה לו שהעניק לי מהתוכן השופע, הפשוט והטהור של נשמתו. שלימד אותי סבלנות, פתיחות וקבלה.
התודה הזאת לגילעד (ולהוריו, שיצרוהו וגידלוהו) היא אחת התודות הגדולות שאני חבה לעולמות.

Dena

I want to thank my sister Dena, who in all of her kindness and sweetness is always there. She is thoughtful and talented, and generous with the abilities and products of her talents (yummy baked goods, for instance). Sometimes I find it hard to try and understand why she isn't vegan, but those kinds of inquiries make me feel like I am taking advantage of my chronological placement above her, which makes me feel very uncomfortable or uneasy, so I try not to get into those conversations. I appreciate her being there in any case, even when I do. I don't assume she'll read this blog post, but if she does, I thank her for that, too! :)

בן Ben

אני רוצה להודות לאחי הבכור, בן.
למרות שהרבה דברים היו דפוקים אי שם בעבר, לרבות השנים נהיינו מאוד קרובים. יש לנו דברים דפוקים משותפים לצחוק עליהם, אותו DNA של מוזרות, אותם זיכרונות של משפחה משונה ולעתים קשה, אותם זיכרונות של שירה, רון ומסורת. אנחנו חולקים הרבה מאותם רעיונות של ליברליות ופלורליזם, של כלל-עולמיות וחוסר-דתיות, של רצון להתערבות סביבתית ולאחריות תרבותית. אני מודה לו כי הוא תמיד מקשיב לדברים שאני אומרת או כותבת, גם אם יוצאות מפי שטויות וגחמות, וגם כשיוצאות לי (לעתים רחוקות) מילים חכמות. אני מודה לו כי את דרכו והרפתקאותיו תמיד הערכתי והערצתי.

נמו

משוש חיי, שלא תקרא את הפוסט הזה ולא תבין לעולם כמה היא קשה ואהובה.

אסתר גודמן

הערצתי אותה במידה כזו או אחרת לאורך כל שנות התיכון. היא הייתה חלוצת המכינות אצלנו. דרכה שמעתי על המושג הזה, ובזכותה נחשפתי לעולם הזה והגעתי בסופו של דבר למכינת "עמי-חי".

החברה שייצרה את מייבש הידיים בשרותים בבה"ד החינוך והנוער

הם היו לי כמה רגעים של נעימות בתוך חוויה ארוכה של קקה מנטלי. רשמתי לי על פתק את הפרטים של החברה כדי לשלוח להם תודה, אבל הפתק מזמן אבד, ורק הזיכרון נשאר.

טל

טל בא פה אחרי מייבש הידיים, אבל אין לראות בכך השוואה של אדם חי ונושם לחפץ חשמלי שתקוע על הקיר.

טל מסכים איתי שבגני חיות יש ניצול של בעלי חיים. 
טל ואני מסכימים בהרבה מובנים.
שנינו רוצים לטייל ולגור בעולם, ומזל שמצאנו אחת את השני, כי אחרת אולי הייתי נכנעת לחיים הרגילים שפה.
אנחנו נטייל, רחוק והרבה.

טל מצא אותי, והקשר נהיה אמיתי באופן כמעט מיידי. טל קורא לי בשמות הכי מתוקים שאפשר להעלות על הדעת (ולא אגלה לכם מה הם, כדי שלא תגנבו מאיתנו); אני מתרגשת להיות בשבילו דברים טובים. והוא בשבילי השראה, רוך, חום, מתיקות, כתף תומכת, אוזן קשובה, אדם מהמם עם עיניים תכולות יפות שאפשר לבהות בהן כל היום ושפתיים רכות שאפשר לנשק כל היום וידיים שבה לי להחזיק וגוף שאני אוהבת לחבק קרוב וחזק. ועל כל אלה אני מודה לו.

כשאני איתו, אני לא צריכה להתאמץ להיות מאוהבת. אני פשוט כך. אני נמסה לתוך זה בפגישה הרוחנית והפיזית איתו. אין שום צורך בהתחבטות, בהשוואת יתרונות מול חסרונות, בספקות. כי זה פשוט- זה. זה מתוק. למען האמת, אין כרגע חסרונות. כן, אני רומנטיקנית (זה ידוע), אבל זו האמת. אין לי צורך לחשוב (כמו תמיד בעבר) "הלוואי והיה אומר כך... או אומר כך...", כי הוא תמיד אומר את הדברים הכי מתוקים והכי נוגעים ללב, גם בלי שאצטרך לרצות או לקוות אותם. אין לי דחף לכתוב תסריט מדומיין בראש של שיחות בינינו, כי השיחות עולות על כל דימיון. אז אני פשוט נותנת להן לקרות, נותנת להכל לקרות, והכל מפעיל בי קסמים.
ויש גם את הרגעים המסוימים האלו, רגעים מיוחדים במיוחד, שבהם אני יודעת -- לא; מרגישה! -- שזה פשוט זה; כשהוא שואל או אומר דברים מסוימים, והם מציתים פתאום עליית מדרגה בקשר, ויש חיבור שהוא עמוק יותר מכל מה שבא לפניו. 

אני חייבת להודות שבהתחלה, כשרק התחלנו לדבר, החיבור הראשון היה דרך הלוק שלו בתמונת הפרופיל. חבר'ה, תחזיקו את הכובעים שלא יעופו, אבל טל הוא בחור שהעיניים ששות לראות. ומה לעשות, אני אוהבת אנשים יפים. ומשם נפתחו אפשרויות אינסופיות. מתוך הדבר הראשוני והקטן הזה, כל החלומות נפתחו בפנינו.


Thursday, March 17, 2016

רגע





נכון אתם גם מאמינים שיום אחד אצליח לייצר אמנות שמבטאת את התוכן האמיתי, הפרוץ, המטורף, חסר המעצורים והגבולות של מוחי? נכון אתם גם תהיו סבלניים, וכשזה יבוא אתם תדעו שזה היה שם תמיד אבל פשוט לקח לו זמן לצאת. נכון?





Monday, March 07, 2016

Gratefulness

I've got many many people to thank. 26 years of receiving. My existence is very much based on the immense inspiration and gratitude I feel and endure and never really know how to contain, because it is so vast and encompassing. I sometimes think it would be fit to send out a letter (via snail-mail) to every single person I know, because every single person has given me something, but that task would be impossible for me; I would never finish it. I think maybe, then, I should send letters to just certain people, the ones whose impact is most noticeable to me; But I won't get around to doing that, either. And in a sense I feel that my lack of acknowledgment of gratefulness is almost a crime against morality. I believe every little act of kindness done toward me should be acknowledged and praised, because every little act in my mind is a huge act of Beauty and Love that shouldn't be taken for granted. And that is what life is based on, beauty and love, so that is what I must be thankful for.
I probably won't send those letters, even though it is my dream to do so.
But I will attempt to comprise it all, or some of it, in a blog post, soon.



I can't have it all,
But I can make what I have
All I need.

רקפות עם טל



פגיעות

אני נזכרת שוב בפגיעה שפגעתי
שמתבטא בשיר שכתבתי (כאן: http://catchingstars.blogspot.co.il/2016/01/blog-post_51.html)
יודעת שבחיים לא פגעתי במישהו כל כך
ולא אפגע שוב כל כך.
שנה וחצי חד פעמית
מבחינת הטוב
ומבחינת הרע
שאני עצמי נטעתי בעולם השלם.
זה מעציב אותי לחשוב על זה ממבט רחוק יותר
להרגיש את החבל שמשכתי
תמיד לכיווני
ואז 
כשלא התאים לי
שחררתי
והלכתי.
יש תקווה אנוכית
שהזמן ירפא את הכאב שלו
שהוא יסלח
אבל אין סליחה על מוסר שלא מיצה את עצמו.
לא ידעתי תוך כדי שאני גורמת עוול,
ואין תפקיד או משמעות למוסר 
כשאין לך כלים או ניסיון לדעת
וכשבסוף אתה מוצא את עצמך עם הסכין ביד.
כמו הסליחה שאני רוצה ממנו,
אני צריכה לחפש זאת גם מעצמי.
ללמוד לסלוח לעצמי
על השיגעון, הטעות והפחד.
ועכשיו,
גם מתוך היופי, האהבה והשלווה, שבהם אני מוקפת ושרויה,
אני נזכרת.