Friday, September 30, 2016

גירסה ב': השראה והתאחדות




"ממלא כל עלמין
וסובב כל עלמין
ומבלעדיו אין שום מציאות כלל."



...זה לא רק שספרים מרחיבים את תודעת ה"עכשיו", משמרים את הזמן החולף וממלאים את בועת ההוויה במשמעות, אלא גם ממלאים אותי אני עצמי הקטנה בהשראה גדולה עד מאוד!
השראה שעמה נלווה גם תסכול קטן.

ההשראה הינה כזאת:

ישנם אנשים מוארים בעולם, שרוחניותם ואהבתם לכול עומדות לפני המחנה כנד מים של מוסר וחמלה! הם מהווים מקור השראה ואור לגויים, לגויי העולם ולגויי היהדות, ביהדותם הבוהקת יופי, תום ויושר. בחוכמתם. הם שואבים מתוך הכתובים, מתוך ממדי הזמן, המקום והמעשה, מתוך הלב, משמעות ותובנות עמוקות, קו לבן וצלול של שגב שנולד מתוך התחברות הגוף והנפש. כדוגמת הרב זלמן שחטר-שלומי (הרב המייסד של "יהדות מתחדשת" בבולדר, קולורדו, ארה"ב. איש דת, איש רוח, חדשן, למדן, מורה דרך ופורץ דרך. נפטר ב2014).

ואז מילותיהם יורדות אל המרים הקטנה... וכשאני קוראת פיסקה, מאמר או ספר שלם, המילים העבריות מקבלות משמעות, והן צרורות בצרור של עוד מילים ותובנות שמרחיבות את הדעת, וההשראה גדלה ומתעצמת ככל שהקריאה מתקדמת, ואני מאבדת את תלישות הזמן העכשווי, כי אני מתחברת לדעת שהינה רחבה מאוד, שורשית מאוד באמת הפנימית של כל האנושיות העכשווית והנפש התועה והתוהה.

ולמה תסכול? התסכול הינו כזה:

יש בעולם כל כך הרבה רוע, כל כך הרבה רשע וחוסר התחשבות ואדישות מוסרית. ויש אנשים שלא זכו לטעום טעם רוחניות פנימית, והם לא מממשים את ה"אור לגויים" (או אפילו "אור לעצמם") ואולי עושים אפילו ההיפך. ויש אנשים בדת שלנו ובדתות אחרות שהם מלאי שנאה וכעס, כלפי היהדות והמורשת היהודית, או כלפי דתות ומורשות באופן כללי. אבל הם לא קראו את הספרים או הרעיונות האלו! הם לא יודעים את היופי הטמון בטוהר של דרך הלב, של שביל הנתינה והאהבה וההשתוקקות לנאמנות לאמת הפנימית שכן קיים ביהדות! ולכן התסכול: אני מתמלאת עוד ועוד אור, והוא לצערי נשאר רק בגדרי, שאני כבר זכיתי לטעום ממנו; אני כבר נעשית רווייה! והלוואי והייתי יכולה להסתובב ברחובות ערי העולם, בנימי לבבות העולם, להלל ולשבח את הקיום ואת אנשי הרוחניות העליונה (מכל הדתות!), ולהציף את העולם באור לבן (התמזגות של כל הצבעים), בוהק, צלול של אמת פנימית ואהבה, של רצון לעשות טוב ולהוסיף טוב, אך ורק טוב, בעולם.

___

וההשראה של טלית השכינה שנעטפת סביב העולמות בטיפין-טיפין של ה"גירסא-דינקותא" שנמשכת איתי לכל מקום ולכל זמן שרגליי וליבי הולכים.
והשכינה של ערב שבת, שאין כדוגמתה, כשהשעה הכתומה בשמים מתחלפת בצבעי פסטל מתכהים, והשקט וצפצופי הרוח מבשרים את השבת. (אני לא דתייה, אבל הדבר הזה פועם בתוכי ברמ"ח האיברים של הרוח.)

והשראה גדולה מאוד מאוד יש בשירה הציבורית, במעגלי תפילה, ובבתי כנסת מסוימים. אני חשה נעלית, כאילו שתי כפות רגליי העליזות מורמות מעט מן הקרקע לכיוון השמים האינסופיים של הרגש.

___

והשראה גדולה מאוד אני חשה לנוכח עוצמת האהבה שלי ושל טל, שהיא בעצם הערכה גדולה מאוד, שמקור חיוניותה וצורתה הם רכות והקשבה מאוד גדולים. אני מרגישה שזה ניזון מהרכות וההקשבה שלו אליי, והוא מצידו חש שזה בא גם ממני, וזו גדולה של התאחדות מוצלחת: היא יוצרת ספירלה למעלה, או סולם, של תכונות טובות וערכים מאירי פנים, שהאחד מרווה לשני ומהשני. והלוואי ולא נפסיק לטפס מעלה מעלה ולהרגיש את הקירבה המעוררת-השראה הזו שהלב יודע להעניק לתודעה.

אני מוצאת את האלוהות (את אותו אושר מפעים) בקירבה הזאת אליו.

___

והשראה גדולה יורדת אליי ממראות של היומיום: מהיופי שלנו עצמנו, בשר ודם, בעלי אסתטיקה שמוסיפה חן בעולם, כשם שכל אדם יפה מוסיף חן בעולם ומייפה את המציאות.



הלב לא מוגבל להכיל השראה, רק הלוואי ויכולתי להפיץ אותה ברבים, לשתף מעט ממנה עם ילדי הדחי, עם נשות האלומה, עם גברי השיעבוד, וגם עם כל אדם מן השורה שדעתו בראשו.

ואם לא אוכל אני עצמי, הלוואי ונוכל כולנו יחד, להאיר, להאיר, להאיר.

*ממליצה מאוד מאוד לקרוא את הספר "קרבת אלהים" של הרב זלמן שחטר שלומי ורות גן קגן*

_____


על הנתק בין זכרונות היהדות לבין היכולת המנטלית והטכנית ליישם אותםMIRIAM FALLET BUCKMAN·THURSDAY, OCTOBER 27, 2016
ב"גירסה דינקותא" שלי יש תפילות ומזמורי שבת ויום טוב. הם חלק מהקנון הפנימי שלי, והם בדרך כלל נדחקים הצידה בנוחות, או מרומזים אצלי בקריאת ספרי קודש, ספרי הגות יהודית או בשמיעת ניגונים ביו-טיוב שממלאים את הבית הקטן שלנו בימי שישי בצהריים. אבל לפעמים יש בי צורך להתנגן בהם בצורה יותר קונקרטית. הלב מתעורר אליהם כשחג או שבת מתקרבים וצליליהם מרחפים לאוזניי, כמו תבשיל חם שהארומה שלו מרחפת מחלון בית. הם הונחו במדף צדדי ולא מרכזי בהוויה שלי מכמה סיבות: כשהתחלתי להיחשף לעולם החילוני, מצאתי עושר אחר שבא במקום זווית הראייה הדתית. ובנוסף לזה, הדת (והילדות) היו מלווים תמיד בהרבה רגשות שליליים, בהרבה כעס, מבוכה ורצון למצוא ייחודיות שתשחרר אותי מכבלי הפטריארכיה. התודעה שלי דחתה אלימות וכפייה ועימה גם היכולת לראות את הדת בתום של "דברי אלוהים חיים". עם הזמן, עם ההתרחקות, מצאתי את המקום המתאים לי בתוך רקמת הסקאלה הדתית.
אבל כשאותו ניחוח ישן בא אליי, או אותו זיכרון רוצה לחיות, או אני כמהה לאותו רעיון מתוק של קהילתיות יהודית, אני מוצאת את עצמי לא מוצאת את הדרך או המקום להשתלב ולהשתליו בו. בבתי כנסת אורתודוכסים הנשים יושבות מאחורה, ואני שם מתוסכלת מול הציפייה שארגיש מרוממת מקולם ומגבם של גברים מולי שמנהלים את תפילותיי ומבקשים שאפנה לבורא העולם בלשון זכר, כאבא. ובבתי כנסת אורתודוכסים אני גם לא יכולה לשבת עם בן זוגי. אבל גם בבתי כנסת שבהם אני יכולה לשבת עם בן זוגי, לפעמים הוא נדרש להתלבש בצורה מסוימת, לחבוש כיפה, כחלק מהרציונל של "לכבד את המקום שבו אתה נמצא." אבל אני נעמדת מול הבקשה הזו ושלוותי נעתקת (בניגוד לרצוני; אבל אני חייבת לתת לזה לגיטימציה ומקום), כי אני רוצה - חייבת - לבוא איך שאני, כמו שאני, מי שאני, בלי להצטרך להתכסות במלבושים אחרים, כדי לתקן את הכפייה, כדי לתת דרור לחירות שבי, כדי להרגיש את החיבור האישי שלי ליהדות.
כן מצאתי מקומות בודדים כאלו, בירושלים. קהילות שמתקרבות למה שהייתי רוצה לחוש. כאלה שאתה בא איך שאתה, שר ומשתתף איך שאתה רוצה. אבל לצערי הם עדיין לא לגמרי "זה", ואני גם לא גרה במרחק הליכה או רכיבה מהם. לצערי מקומות כאלו הם נדירים, הם נמצאים רק "פה ושם" ברחבי הארץ או העולם. כשנהיה בארה"ב ארצה מאוד להתחבר לקבוצות תפילה כאלו, אם אמצא.אני מרגישה את הנתק והתסכול הזה ביתר שאת היום ביום כיפור. אני נזכרת ב"כל נדרי" וב"ונתנה תוקף" וכמעט בוכה, כי אני כוספת לשמוע אותם, אבל אני בבית. אני קצת לבד, אני לא חלק מקהילה.
כנראה שעוד לא מצאתי את המקום המושלם בתוך מארג היהדות. אני תמיד בחיפוש. אולי עוד אנשים מזדהים עם התסכול. אולי לא.*(תוספת לאחר כמה זמן:)אני מרגישה רצון ונכונות לקחת צד אקטיבי בסיפור הזה ולייצר ערבי שירה ותפילה כמו שאני רואה ברוחי.אני מדמיינת את זה מחוץ לבית שלנו, במושב, בחורשה. אני רואה מחצלות פרושות, אני רואה אנשים יושבים פה ושם, נשענים על עצים. חלק הביאו כלי נגינה, חלק את קולם, חלק את רוחם, ואנחנו כולנו שרים ביחד.אתם חושבים שדבר כזה יכול לקרות?

Thursday, September 15, 2016

How Strange



September / אלול

How strange that a person can live so many lives in one lifetime.

And how strange how every present moment of the past is only a memory, and nothing more.

My body was in so many places

My body experienced pain and fear and helplessness and terror,

and shame and bitterness and joy and longing,

and yet now my body is only here, and knows only this.

How strange that at night I find peace in the warmth of Tal, but six years ago I was present at my own beautiful and ethereal wedding with someone else.

And how strange that we live on a moshav, where I breathe in colorful streams of sky and earth,
but two years ago I took a bus with my then-husband (and good friend until today) from our home in Jerusalem to the Rabbinate, in another neighborhood, to pay for our divorce.

How strange that Tal's voice is like dew in the early morning, but
fifteen years ago I felt so vulnerable.

I was so scared once. But how strange: I didn't even acknowledge it, and neither did anyone else.

And how strange that lots of fear became lots of anger, and yet I became loving instead of hateful.

How strange that one year ago I was in a place where I was both free and imprisoned, and neither free nor imprisoned, in another country, and now I'm here, dreaming of those same far places, but with someone I feel whole with.

And how strange that we want to travel around the world, but I can still
Feel
The knowledge of where I'll live, and it didn't include that.

How strange that I contemplate the new year, but every new year is another new year, and then I look in the mirror and try to figure out how 26 years have passed and how they are inscribed in my face and what I remember of all the moments-that-were-once-the-present.

And one thing hasn't changed:

Sometimes I feel so much inspiration in my tiny little heart (which has the capacity of containing the entire universe), that my heart wants to crack and cry and my stomach churns like butter.




Friday, September 02, 2016

Friday

Last week: This morning the bus driver was wearing Shoresh sandals, and that made me feel good.
And the song "Renegade" made me feel that it's okay to be crazy.



Today (a different day) a young man on the bus gave money to a man who didn't have enough to pay for the bus ride. The generous guy was wearing Shoresh sandals and that made me feel good.



On the train
.There are always families that make me feel uncomfortable
.The woman who physically held down her hyperactive son
The crop-duster (and the father to the child: "Look! A plane!")
The stains on the window which remind me of the maps of the destroyed lands from animal agriculture.
The mother's reason for not bothering others:
אל תפריע לאנשים, הם יכעסו. אתר רוצה שיכעסו עליך? 
(ואם לא יכעסו, ולא יביעו התנגדות, הוא יכול להפריע?! הסיבות המעוותות של הורים ישראלים למה לא לעשות דברים מעצבנים או פולשניים לאחרים.)



___


אני מנסה להילחם בזמן העובר. אני יכולה להעביר את היד שלי על גופו של טל למשך דקות ארוכות, מדיטציה של היאחזות ביופי הנוכחי. דברים מטרידים אותי ואין מושלמות, אבל יש את הגוף הרך והמופלא.
-האם הייתה לך פעם החלטה קשה בחיים? כזאת שאין בה אופציה מנצחת? לפעמים אני מרגישה שאני מיומנת בforks in the road. מהניסיון שלי, תמיד מה שמחליטים בסוף יוצא להיות הבחירה הטובה יותר. 


What are you thinking?
-I'm imagining I'm inside a big pit and someone is calling in, "Miriam! Miriam!" and I'm thinking, "is that me? Is that me?" It scares me when I feel a disconnectedness with my name.
-We're just another animal on earth
-our body is; not our תודעה (consciousness). Sometimes I feel literally locked inside my body. My consciousness wants to live outside the body, just a hovering mind. I see myself in third person, yet I am IN me. And my consciousness will die with my body, and that's scary.
-But why would you want your mind to be immortal?
-Like Godliness, that people believe has existed and will exist so long the world exists. When there is existence, there is תודעה (consciousness), and I'd want mine to be part of that foreverness.

I fall asleep slowly, I dream strange dreams I remember only in parts. Deep colors, a hotel manager who jokes that there are prostitutes on the train. My brother gives them a speech on how hotels in America are much better. We're here on some secret mission. I'm waiting for Tal. I say I'll pay for everyone but remember I don't have enough money. I do it anyway. Nemo is somewhere in the dream, and other people too, swirling around in strange strokes of panic and disconnectedness.
I wake up in the morning and all conscious thoughts come hovering back into my head. 

___




שִׁיר הַלֵּל לְטַל  /  מרים


שִׁיר הַלֵּל
לְטַל עַל שִׁיבּוֹלֵי זָהָב
לְרֵיחַ אֳרָנִים נוֹשַׁב
לְזִכְרוֹן גֶּשֶׁם, כּוֹכְבֵי מִדְבָּר
לְפִּרְפּוּרֵי אוֹר בֵּין עַנְפֵי הַבַּר.

שִׁיר עֶרֶשׂ
לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ דְּבַשׁ וְדֶמַע
לְחוּשִׁים רוֹדְפֵי רֹךְ וְתֵמַהּ
לִימֵי חֲלוֹף, לְלֵּיל רוֹגֵעַ
אָזְלַת הַזְּמַן בֵּין עוֹר נוֹגֵעַ.

שִׁיר תִּקְוָה
שֶׁעֵינֵי הָתְכוֹל לֹא יִדֹּמּוּ נְכַר
שְעֳדְנוּת הַקֹּדֶשׁ לֹא תִּרְחַק מָחָר,
שְשׁכִינַת הַשַּׁלְוָה וּנְתִיבֵי הַתֹּם
יְמַלְאוּ הַטֶנֶא כל יום את היום.

___


It happens sometimes, for no apparent reason. The steams of anger, frustration, humility and anxiety take place in the heart. You go from one place to another to feel less abandoned, only to realize you are now even more alone. It's a horrible feeling and ironically it usually happens right after a few days of pure joy. The bad feelings set camp for a little while in the little tiny heart (which has capacity for containing the entire universe) and then pass on to someone else, I suppose... Sometimes you find that this is similar to dogs eating grass. They have something in their stomach trying to get out so they eat grass which helps them vomit. Maybe the tears during this morbid loneliness are actually covering many other things as well, and in that way, cleaning out my system from all hard feelings.

___


מה רציתי להגיד?
על אנשים שלא אכפת להם.

על אנשים שמשקרים ושגורמים לי לבכות.

אבל עדיף שלא אתמקד בזה אלא בשפע הטוב שבעולם, אפילו באותם אנשים ממש.
האיש במקום העבודה ששיקר לי ביום חמישי וגרם לכל הגוף שלי להזדעזע מתחושת בגידת אמון, הוא אדם מאוד מסור לעבודה שלו.

חשבתי לעצמי, "האם על דבר כזה קטן ושולי שווה לבכות ולצאת מוקדם מהעבודה?" לעניות דעתי, כן.

על איזה דברים צריך להזדעזע בעולם? 

על חוסר אמון, על חוסר כנות. לפחות בעולם שלי. אם אין כנות, מה יש?

והשפע שיש בעולם... כל כך הרבה שפע.

אנשים אהובים, יקירים, אדיבים וחמים, שאותם אני אוהבת ושאותי הם אוהבים. כשיש לך אנשים לפנות אליהם כאשר אתה פגוע, אתה חווה שפע. אתה מבין שחום הלב של אנשים הם מים גאים (מלשון גאות) שעוטפים את גדת נהר הלב שלך. 

כאשר אתה נמלא שלווה ממשמע קולו של אהובך, אתה חווה שפע.

כאשר יש לך אהוב אוהב, וכאשר יש לך חברים - ח-ב-ר-י-ם, שהם מחוברים, שהם חלק מנימי הקיום שלך ומפעימות הלב שלך, אתה חווה שפע!
ואתה יכול להגיד להם דברים אמיתיים, דברים כמשמעם, דברי הלב,
והם יכולים להגיד לך גם כן, איך הם באמת מרגישים ומה באמת שלומם,
ואתה יכול לדעת שגם אם הם לא אומרים, וגם אם אתה לא אומר, עדיין הידיעה קיימת שהאמת לאמיתה נמשכת ביניכם כרוח קדים.

אני יודעת שיש לבבות בעולם, שיש רגש בעולם. שיש את הנתיב הזה של הכֶּנות, שלא מאכזב אף פעם.